מהות הדת ומטרתה 

שאלות "פשוטות":
1. מהותה של הדת מהי?
2. האם מטרתה מושגת בעולם הזה או לעולם הבא דוקא?
3. האם מטרתה עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות.

תשובות רגילות:
1. מי הוא שאינו יודע מהי דת,
2. השכר והעונש המקווה וצפוי בעיקר לעולם הבא,
3. הכל יודעים שהיא לטובת הבריות להנחותם לטובה ולאושר.

הבורא ית' הוא "הטוב המוחלט", כלומר שאי אפשר בשום פנים שבעולם שיגרום למי שהוא צער כלשהו, שאין לו שום "רצון לקבל", אין לו שום בסיס להרע למי שהוא. ולא עוד, אלא שיש לו "רצון להשפיע" טוב אל נבראיו ולאהוב אותם.

השגחתו ית' היא השגחה מטרתית
הכול מתפתח בצורה תכליתית, הדרגתית, כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה לסופו שיהיה פרי נאה ומתוק לחיך. אך ככל שהפרי יותר מתוק בסופו, הוא נמצא יותר מר ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותו.

בהמה הופכת להיות עצמאית מספר ימים לאחר לידתה, ולעומתה זקוק האדם לשנים רבות עד שיוכל להיות עצמאי - משום שהוא יצור מפותח הרבה יותר. ניתן לראות, שהשגחתו ית' על המציאות שברא אינה אלא בדמות של "השגחה מטרתית", וכי שלבי ההתפתחות הם תמיד במצב הפכי אל גמר מלאכתם.

לכן, רק מקובל, המבין את סוף המעשה, יכול להצדיק את שלבי הביניים. שכן אין מדת הטוב ניכרת בהם כלל, מקודם ביאתו של הדבר לנקודה הסופית שבו.

מטרת ההתפתחות נקובה מראש: להביא את כולם לדביקות בבורא (השתוות עימו בתכונת ההשפעה והאהבה), כדי שהוא (התכונה הזו) ימלא אותנו. מטרה זו מחויבת לכל אחד ואחד.

ב' דרכים למטרה:
1. דרך ייסורים - דרך ארוכה בזמן ומלאת יסורים ומכאובים, עד בואנו לכלל הכרה לבחור בטוב ולמאוס ברע.
2. דרך תורה ומצוות - דרך נעימה וטובה, המסוגלת להכשירנו לתכליתנו בזמן קצר ובלי ייסורים.

אולם מבחינת המציאות המעשית, השגחתו ית' מגיעה אלינו עם ב' דרכי השגחתו בבת אחת.

מהות הדת (הקבלה) היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע
וזהו דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד): "וכי מה אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". כלומר, לא חשובות לבורא פעולות מכאניות, אלא חשובות לו פעולות המובילות לתיקון טבע האדם, להזדככות האגואיזם שבו (כפי שכבר ביארתי בהרחבה במאמרי הקודם מתן תורה, אות יב).

התפתחות - ע"י שימוש בתורה ומצוות
על ידי העסק בתורה אנו משיגים את הכרת הרע של האגואיזם שבנו. ועל ידי קיום המצוות מזדככים בהדרגתיות, מתקנים את הרע לטוב, קבלה להשפעה.
כל ההבחן בין אדם מפותח יותר למפותח פחות - הוא רק במידת ההכרה של האגואיזם כדבר רע. משום שבאותה המידה אין הוא משלים עם האגואיזם שלו, ושואף לאהבת הזולת.

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת
ב' כוחות משמשים ודוחפים אותנו למטרה:
1. דרך ייסורים - כוח ההתפתחות של הטבע, שדוחף אותנו למטרה "שלא מדעתנו", בלי בחירתנו.
מכילה בתוכה את תורת המוסר (אתיקה), המיוסדת על הכרה נסיונית של הנזקים שנולדו לעינינו על ידי גרעיני האגואיזם.

2. דרך התורה והמצוות - כוח ההתפתחות שמושך אותנו למטרה "מדעתנו", רצוי ומוזמן על ידינו דהיינו מכח בחירתנו בעצמנו. כח זה מושך אותנו מלפנים, באופן מהיר ונעים.

השוני בין המוסר (אתיקה) לקבלה
רבים טועים ומשוים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר, אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת (הקבלה) - לא טעמו וראו "כי טוב ה'".
ששניהם: האתיקה והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה העצמית ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו. אולם רחוקים הם אחד מהשני כמו כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות, כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית', ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם.

תורת המוסר מתבססת על הצלחה ועידוד בחברה, ואילו חכמת הקבלה מתבססת על הצלחה ועידוד מהבורא לבדו.

לפיכך, המטרה של תורת האתיקה היא לאושרה של החברה מבחינת בקורת התבונה המעשית הלקוחה מנסיונות החיים, והתגמול - עידוד מהחברה. לכן, אין האדם יכול להכריח את עצמו לוותר על "מה שמגיע לו", לטובת הכלל.

חכמת הקבלה: בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדבקות, שהיא השואת הצורה ליוצרה ית', אשר עמה יחד עובר האדם מתוך עולמו הצר המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב של השפעה לבורא והשפעה לבריות.

הדת (הקבלה) איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת מי שמתקן עצמו
הדת (הקבלה) משרתת את האדם המשתמש בה לצורך השגת השתוות לבורא.
גילוי הבורא לאדם, לפי מידת הדבקות ביניהם, מתרחש כאן ועכשיו - בעולם הזה.